עדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת דנה בהצעה שתאפשר לרשות המסים לקבל מגופים פיננסיים מידע על חשבונות עסקיים ופרטיים, גם כשאין חשד נקודתי לעבירות מס או הלבנת כספים.
רשות המסים מעוניינת להרחיב את הלחץ על המוסדות הפיננסיים כחלק מהמלחמה בהון השחור. אך האם הצעדים שהיא נוקטת לא עוברים את הגבול הדק בין החדירה לפרטיות לבין שמירה על אינטרסים אחרים החשובים לציבור?
משמעות הדבר היא כי אם ההצעה תתקבל, תוכל רשות המסים לדרוש מידע על חשבונות עסקיים ופרטיים מגופים פיננסיים כמו בנקים, חברות ביטוח, חברי בורסה, קופות גמל, קרנות נאמנות, מנהלי תיקי השקעות וחברות בעלות רישיון סליקה של עסקות בכרטיסי חיוב. לא בטוח כי הציבור מבין לעומק את ההשלכות של החוק ככל שהוא יעבור ואת החדירה הגסה לפרט. מדובר בצעד מרחיק לכת, שכן החוק המוצע אינו כולל בלמים שתכליתם לאזן את הכוח הרב שניתן לרשות. זו דוגמה נוספת ומרחיקת לכת לרעיון שרשויות המס משתמשות במוסדות הפיננסיים בכלל ובבנקים בפרט ככוח מרתיע עיקרי במלחמה נגד ההון השחור.
כיום אף אחד לא יכול להכניס כספים או להוציא כספים (במיוחד מחו”ל או לחו”ל) בלי לעבור עשרה מדורי גיהנום של מחלקות הציות השונות של הבנקים. לכאורה, כולם מלביני הון כל עוד לא הוכח אחרת בעיני הבנק. וכדי “להוכיח אחרת” צריך לעבוד קשה ולבזבז זמן יקר. וכל זה למה? כי הבנק מכסה עצמו כדי שלא ייטען כלפיו שהוא עוזר או משתף פעולה בהלבנת/הסתרת כספים לא מדווחים.
די בכך שבזירה הגלובלית והמקומית מתכוננים להעברת מידע אוטומטי בין רשויות מס החל ב–2018 והבנקים כבר ב–2015 דאגו להקפיא פחות או יותר חשבונות בנק בשווי מיליארדים של תושבי חוץ, שלא יכולים להוכיח שהכסף מוצהר במדינת המקור, וכיום גם לא יכולים להוציא את הכסף לחו”ל בלי לחתום על ויתור על סודיות בנקאית.
המלכוד של תושבי החוץ מהווה דוגמה קשה לכך שהבנקים משמשים כיום יותר מתמיד כשומרי הסף מטעם רשות המסים והרשות להלבנת הון, מה שמייצר פגיעה קשה בזכותו של הציבור לפרטיות. הרעיון לבטל את הזכות הזאת באופן חד־צדדי אינו מתיישר עם עקרונות אתיים ודמוקרטיים, לא פחות מהעיקרון של המלחמה בהון השחור. כעת אנחנו עלולים לראות מציאות שבה הבנק יצטרך להעביר מידע על חשבונות המתנהלים אצלו. ומה בהמשך?
המציאות מלמדת שמעלימי מס אינם נוהגים להעביר כספים שלא דווחו למוסדות פיננסיים בישראל. מה עוד שהגברת חוקי הציות וחוקי הרגולציה השונים, במוסדות הפיננסיים, הופכת את העניין לבלתי אפשרי בעליל, גם אם מישהו היה רוצה לעשות שימוש לא חוקי בהעברת כספים דרך מוסד פיננסי כזה או אחר. לפיכך, יישום החוק יביא בעיקר להצפת הרשות במידע שאינו רלוונטי ולא יגשים את המטרה שלשמה ביקשו לחוקק את החוק. כמו כן, אל מול הצורך לגבות מס אמת עומדת הזכות הבסיסית לפרטיות – והחוק במתכונתו המוצעת מפר אותה באופן בוטה. גם בעת חקירה רגישה בנושאים פיננסיים, נאלצת המשטרה לפנות לרשות לאיסור הלבנת הון לצורך קבלת מידע פיננסי על אזרחים, כך שלא ברור מדוע יש להעניק לרשות כוח כה מופרז ללא מנגנוני בקרה ואיזון.
הכותבת היא עורכת דין, מתמחה במיסוי בינלאומי ובהקמה וניהול נאמנויות, ושותפה בכירה במשרד מיכאל שיין ושות’ ובאם.אס.איי שיין גלובל פמילי אופיס
