אנחנו משיגות כל מה שאנחנו רוצות
שירה שיין לא חוששת לערבב בין משפחה לעסקים, זאת העבודה שלה. היא עומדת בראש המשרד הגדול ביותר בישראל לניהול הון משפחתי, מיליארד שקל. “לא קל 4 נאמנויות ונכסים בשווי של כ–300ומנהלת מעל לאף אחד לחשוב מה קורה אחרי המוות”, היא אומרת ל’ליידי גלובס’, “אבל בתי המשפט גדושים בתיקים של סכסוכי ירושה, שהורסים משפחות ומערכות יחסים”
לפני כמה שנים היא פגשה לקוח גרמני במלון של שדה התעופה במינכן. ‘את תראי שעוד שנתיים–שלוש מדינת ישראל לא תהיה קיימת’, אמר לה ממש לפני שנפרדו. “יצאתי מזועזעת וזועמת מהפגישה. מאז בכל שנה אבא שלי ואני צוחקים שאנחנו צריכים לשלוח לו גלויה ביום העצמאות”, מספרת עו”ד שירה שיין. “גם היום, כשאני מסתובבת בעולם בענייני עבודה, אני נתקלת בהרבה עוינות נגד ישראל, בהרבה אנטישמיות. פעמים רבות מופתעים שאני ישראלית ויהודייה, ולעתים זה גורם לאנשים אחרים חוסר נוחות. קרה שנתקלתי בגברים מבוגרים, בשנות ה-70 שלהם, שלא התביישו לומר שהם רוצים רק עורכי דין יהודים, כי הם הכי טובים. הם חשבו שהם מחמיאים, אבל הקיבה שלי התהפכה”.
שיין עומדת בראש ‘פמילי אופיס’ גלובלי, וממונה על הצד המשפטי של הקמת נאמנויות וסטרוקטורות משפחתיות, יחד עם תכנון מס בינלאומי. היא פועלת במסגרת משרד עורכי הדין שהקים אביה, מיכאל, ב-1977, ושנחשב לגדול ביותר, בישראל בתחום נאמנויות, תיקים וניהול הון משפחתי. הקבוצה כוללת גם חברה לניהול תיקי השקעות שיושבת בציריך, וקרן נדל”ן החולשת על עשרות אלפי יחידות דיור בארה”ב. וכך על אף שבסיס הקבוצה בישארל, כ-90% מלקוחותיה הם זרים. בסך הכל היא מנהלת מעל 300 נאמנויות ונכסים בשווי של כ-4 מיליארד שקל.
על נכסים ויחסים
במשך שנים הסתובבה שיין בעולם, פגשה בעלי ממון ונכנסה להם לחשבונות. בין לקוחותיה שרים מרחבי העולם, אילי הון, עמודי תווך כלכליים. היא יודעת מה יש להם ומה לא, מכירה את הסודות המשפחתיים הכואבים ביותר ואת רקמת מערכת היחסים העדינה.
בפועל, היא נכנסת לעומקן ולרוחבן של משפחות מרובות נכסים ויחסים, משליטה סדר בניהול הכספים, ועוזרת להן לתכנן את היום שאחרי המוות. “לא קל לאף אחד לחשוב מה קורה אחרי המוות, אבל בתי המשפט גדושים בתיקים של סכסוכי ירושה, שהורסים משפחות ומערכות יחסים. אני רואה מקרים רבים שבהם נאמנות חסכה את הסכסוכים האלה. בצוואה אפשר לציין י רק יורש חי, או כזה שנולד תוך 300 מהפטירה. בנאמנות את לא מוגבלת, את יכולה להוריש גם לניני נינים, כך שזה מתאים גם לצעירים שעשו אקזיט בהייטק, ורוצים לדאוג לפחות לשני דורות קדימה”. עם הרגישויות שדורש ממנה תפקידה היא מתמודדת בעיקר באמצעות כלים משפטיים. “במקרה מסוים פנו אליי הורים שדאגו שאחד מילדיהם, בעל נטייה להימורים, יבזבז את כל כספם בקזינו. הפתרון שהצעתי להם היה להקים נאמנות עבור אותו ילד, כך שהנאמן ינהל את הנכסים וישמר אותם. לפעמים אני מייעצת ללקוחות עם ילדים בחו”ל להיפרד מחלק מהנכסים עוד בימי חייהם, להכניס אותם לנאמנות, וכך הם יהיו פטורים ממס בישראל כבר עכשיו”.
בכל העולם נלחמים בהעלמות מס, מה שמכונה ההון השחור. אתם בעצם עוזרים לאנשים להתחמק ממס.
“בישראל יש לנאמנויות סטיגמה שלילית. רואים בהן דרך להחזיק נכסים בלי לשלם מיסים. אני יוצאת נגד הסטיגמה הזאת. כל העולם הולך היום בקו של להיות Tax compliant , כלומר, לדווח ולשלם מיסים במדינות המקור, כולל ישראל. נאמנות היא ממש לא שיטה להסתרת נכסים, אלא כלי להגנה על נכסים של משפחות עתירות ממון. “חבל שבישראל, בניגוד למדינות רבות בעולם, הכלי הזה פחות מוכר, וישראלים פחות עושים בו שימוש, כי הוא יכול לרוקן את בתי המשפט מהרבה תיקי סכסוכי ירושה. בארה”ב, בדרום אפריקה, בקנדה ובאנגליה, כמעט לכל משפחה שמכבדת את עצמה יש נאמנות משפחתית. בישראל, במקרה הטוב, עושים צוואה. זה לא מגן מספיק מבחינת סכסוכים עתידיים ולא עוזר לשמר את ההון המשפחתי”.
לפרוץ גבולות
שיין נולדה בירושלים, בבית אנגלוסקסי, , אביה עלה מלונדון בגיל 21, ואמה עלתה מרודזיה בגיל 18. הספרייה שלהם מספקת תמונה מדויקת על הבית שבו גדלה: בצד של האב ספרים על חזנות, השואה ויהדות אירופה, ובצד של האם, שאוחזת בחגורה שחורה בקרטה ומדברת יפנית שוטפת, ספרים על אמנות, זן ואמנויות לחימה. “אלה שני ניגודים שנטמעו בי ומשקפים את הרבגוניות שלי”, היא אומרת. בכיתה ח’ עזבה את בית הספר הדתי שבו למדה ברעננה, ועברה לבית ספר חילוני. “זו הייתה תקופה נוראית. כל מה שידעתי השתנה לי ביום אחד, והרגשתי לא שייכת. עזבתי את הדת ואת בית הספר, נטשתי את כל המערכת החברתית,כי כבר לא הבנתי הרבה דברים הקשורים בדת, ולא היה מי שיענה לשאלות”
איך הגיבה המשפחה?
“אבא שלי לקח את זה מאוד קשה, אמא שלי יותר תמכה בי. למדתי מזה הרבה, הבנתי שבעצם יש לי אומץ, וכשאני צריכה לפרוץ גבולות אני יודעת איך. מהילדה הדתייה והשונה, הפכתי לנערה קולית עם חברים ומסיבות וחיים כיפיים. בפעם הראשונה שנסעתי באוטו בשישי חשבתי שאני מתה. אף אחד לא ידע שזו הפעם הראשונה שלי במכונית בערב שבת, והייתי צריכה להתנהג כרגיל. הייתי בטוחה שחרון אלוהים ירד עליי, אבל לא קרה כלום. עברו שנים רבות עד שהשתחררתי מהפחד שאלוהים יעניש אותי”.
היא לא תכננה לעצמה קריירה של ייעוץ: עד רקדה בלט קלאסי וסטפס וחלמה להיות 16גיל רקדנית, אולם אז נפצעה ונאלצה לוותר. “זה ריסק אותי. שוב הייתי צריכה למצוא את עצמי מחדש, כי ריקוד היה הדרך שלי להתנתק וחיבר אותי לעצמי. זה העניין: אני נופלת, ואז קמה. אני יודעת ליפול, לא כל אחד יודע לתת את זה לעצמו. אני נופלת, ואז קמה יותר חזקה. אבל דווקא בעבודה שלי יש קו ישר. שם אני תמיד בשליטה. שום דבר לא מוציא אותי מדרכי. העבודה היא היציבות שלי, ובבית שלי הכול יכול לקרות, שם יש מקום לרגש, כי אלה החיים וצריך לחיות אותם במלואם”.
כל יום הוא מרוץ
לפני שלוש שנים, אחרי עשר שנות נישואים ושלוש בנות (4,8,11), התגרשה. די מהר הכירה את יגאל בנדל, מהנדס ובעל חברה לניהול פרויקטים, אב לשתי בנות. השניים נישאו ביוני האחרון, על מרפסת מלון ממילא בירושלים, מוקפים חברים ומשפחה קרובה. “זה קרה בלי שציפיתי או חיפשתי בכלל. הפגישה איתו הובילה אותי ליכולת לתקן ולפתוח באמת דף חדש, עם צ’אנס לצמוח ממקום של המון כאב, שבא עם גירושים ובלבול”.
יום העבודה שלה, כצפוי, עמוס – הפגישות מתחילות בשמונה בבוקר, ולא מסתיימות לפני עשר בלילה. “אנרגטית את עייפה, אבל מנטלית את בהיי. בדרך לפגישה הבאה אני עוצרת בחנות, ובחמש דקות קונה בגדים לחמש הילדות שאני מגדלת. אני על הרגליים משש וחצי בבוקר עד חצות כל יום. היום שלי גדוש בעבודה ובגדול הילדות, ואני לא חוסכת באף תחום. כל יום הוא מרוץ, אבל אני לא עושה זאת בתחושת קורבנות, אלא מבחירה מודעת”.
פרקטית, איך את מנהלת את עצמך?
“היומן שלי מאוד מסודר ומאורגן. המזכירה שלי יודעת את הלו”ז של הבנות שלי, ומסביבן נקבעות כל הפגישות. יום או יומיים בשבוע אני עובדת רצוף. בחופשים אני איתן, ולעתים הן באות איתי לעבודה עם לקוחות בחו”ל”.
איזה סוג של מנהלת את?
“אני מאוד רגועה ובשליטה. אין אצלנו במשרד דיסטנס, אבל אני מודה שפעם בכמה זמן אני יכולה להתפרץ. ככל שאני מתבגרת, ההתפרצויות נדירות יותר ויותר. חשוב לי גם לטפח את עצמי. אני לא אוהבת נשים שמזניחות את עצמן, כי למרות כל העיסוקים הטיפוח חודר פנימה. אני יודעת שאם אני נראית טוב, מרגישה טוב, זה מקרין החוצה. אישה מול גברים, כשזה בא במתכונת מאוזנת של רגישות נשית והבנת החומר, זה כוח. “לא מזמן סגרנו עסקה מאוד גדולה, אני וצוות עורכות הדין שלי מול אחד המשרדים הגדולים בארץ. בהתחלה הן התלוננו בפניי שהן זוכות לעקיצות מרובות מהמשרד השני, על זה שכל מי שמטפלת בעסקה היא אישה. אבל כשבמשרד ההוא הבינו שאין שום דבר שמוריד או מעלה וזה בכלל לא אישיו, הטונים השתנו”.
מתי את מורידה הילוך?
“אני לא מוותרת לעצמי. יש ימים שההתעסקות עם הלקוחות מתישה ומרוקנת אותי, ואז בא לי להתחפר במיטה שבוע, ושכל העולם יקפוץ לי – אבל האחריות שלי כלפי כולם מוציאים אותי מפנטזיית המיטה”.
את לא יודעת מתי לעצור?
“לפעמים אני מפספסת את הרגע שבו אני אולי אמורה להאט, ואז הגוף מאותת לי שעברתי את הגבול – או שאני חוטפת התקררות קשה או שנתפס לי הגב. אז אני מנסה לחשב מחדש, אבל זה לא מחזיק מעמד. אני באמת צריכה ללמוד איך לשמור על עצמי יותר. “זה בעיקר נובע מזה ששמתי את הבית והילדות בראש סדר העדיפויות, ובכל זאת אני צריכה להספיק את כל היתר. בגלל שאני לא מוותרת על עצמי בבית, אני עוברת את הגבולות. להיות במרוץ זה משהו שמלמד אותי להיות יותר קשובה”.
ההבדלים בביטחון העצמי
“היו הרבה מקרים שבהם הרגשתי הכי טובה ומוצלחת, ובשנייה זה התהפך בגלל הערה של מישהו. עם השנים למדתי לא להישען על חיזוקים חיצוניים, אלא להרגיש טוב עם עצמי ללא קשר למה שאנשים אומרים. היום אני מאוזנת. החוכמה היא להיכנס לחדר עם ביטחון עצמי ונוכחות, ולשדר רוגע ואמפתיה. ניסיון שנצבר עם השנים, כמובן, הוא כוח. פעם הייתי בחו”ל בפגישה בבנק גדול, לסגירת עסקה גדולה. כולם סביב השולחן היו גברים. הנשים היחידות היו מזכירות או מתורגמניות . ברגע השיא של העסקה , הבת שלי, התקשרה אליי ועניתי. וכך באמצע העסקה, בשיא הלחץ, מצאתי את עצמי מדברת על שניצלים. אני חושבת שזה מקרין עוצמה וביטחון.
