הרבה מאוד משפחות ויהודים מהתפוצות פתחו מאז קום המדינה חשבונות בנק בישראל, ואין זה סוד שכניסת הכסף הזר הזה למדינה סייעה משמעותית בהקמתה ובחיזוק המשק.

במשך שנים רבות נסעו נציגים של כל הבנקים הגדולים בישראל למדינות רבות, התדפקו על דלתותיהם של ראשי הקהילה וחיזרו אחר בעלי הון יהודים שיפתחו חשבונות בארץ. כך, במשך השנים זרמו מיליארדים רבים לבנקים במדינה, 
אך לא תמיד (ואולי ברוב המקרים) הכסף שהגיע לארץ דווח במדינות המקור של אותם יהודים טובים, מן הטעם הפשוט שישראל שימשה חלופה לשווייץ – וגם לא היתה נהוגה חובת דיווח עד לאחרונה.

אלא שעם החקיקה האמריקאית של חוקי ה-FACTA
 (Foreign Account Compliance Act), אנו רואים כיצד בשנתיים האחרונות ובעיקר בחודשים האחרונים, נוצרה לאותם יהודים בעיה קשה והם במלכוד. בעוד שבכל העולם מתמודדים עם המדיניות החדשה של חובת הדיווח בצורה מסודרת, בישראל נחתה המכה באבחה אחת עבור אלפי יהודים, שלפיה אם אינך מדווח ומשלם מס במדינת המקור שלך – אתה בבעיה.

כספים של יהודי התפוצות מוחזקים כבני ערובה. הבנקים בישראל אומרים לתושבי חוץ, שרבים מהם ניצולי שואה מבוגרים שמחזיקים בארץ חשבונות מזה עשרות שנים, שיש בפניהם אחת משתי אפשרויות: או שתוכיחו לנו שהכסף מדווח במדינת המקור שלכם, או שתוציאו את הכסף ובלבד שזה יהיה לחשבון אחר במדינה אחרת הרשום על שמכם, מה שכיום בלתי אפשרי לעשות אם אתה פותח חשבון חדש ולא יכול להוכיח מראש שהוא מוצהר במדינת התושבות שלך.

הבנקים בישראל יודעים שישראל תחליף מתישהו (כנראה ב-2018) מידע אוטומטי עם מדינות אחרות, אבל הם לא יודעים לומר מתי זה יקרה ואם זה יהיה רטרואקטיבי. כך, ממדינה שלא היו נהוגים בה כללי ציות ורגולציה, עברנו באחת לחובת דיווח אבסולוטית ללא כל הכנה או הכוונה. הבנקים החליטו בשביל לקוחותיהם ללכת לגילוי מרצון, אבל לא נתנו להם התרעה מה עליהם לעשות לפני החלת המדיניות.

קחו לדוגמה ניצולת שואה כבת 80 שנולדה בפולין והיא תושבת קנדה, שגילתה לפני כשנה וחצי לאחר מות בעלה כי יש לה כ-5 מיליון דולר בשני בנקים שלא הוצהרו בקנדה. היא לא יכולה לגעת בכסף שנחוץ לה לקיומה, ואף לא להעניק חלק מהסכום במתנה לשני ילדיה החיים בישראל. בעוד שהבנקים השווייציים קבעו מועדים מוגדרים מראש ואיפשרו ללקוחותיהם להתארגן, בישראל יש חוסר ודאות: אין מי שיודע מה לייעץ ואין מדיניות.

ציבור אחר שסובל מחוסר הוודאות הם עולים חדשים שכבר סידרו את כל ענייניהם בחו”ל ולמעשה לא מעניינים את מדינת ישראל מבחינת מיסוי (יש להם פטור במשך עשר שנים). אם הם רוצים למשוך כסף מחו”ל, עליהם להוכיח שהכסף שהם מכניסים לארץ דווח במדינה ממנה עלו. לדוגמה, א’ עלה ב-2009 מדרום אפריקה והכספים שלו מוחזקים בנאמנות בשווייץ, ואותה נאמנות רוצה לחלק לו חלק מהכסף – עליו להוכיח לפקיד הבנק בארץ שהכסף הזה דווח בדרום אפריקה לפני העלייה, ולצורך כך עליו להביא אישור מרואה חשבון דרום אפריקאי.

ישראל צריכה ליישר קו עם המגמה הבינלאומית במלחמה בהון השחור, אך עליה לזכור שהיא שונה משאר המדינות בשל היותה מקלט ליהודים. מדינת ישראל היתה צריכה למצוא את הדרך לתת הודעה מוקדמת ללקוחות הבנקים תושבי החוץ שיש בעיה, להגדיר מהי, לתת ללקוחות אפשרות להוציא את הכסף על פי שיקול דעתם – ובטח שלא להיות במצב שבו אין לאף אחד תשובות.

הכותבת היא שותפה בכירה במשרד מיכאל שיין ושות’ ומנהלת בחברת אם.אס.איי שיין גלובל פמילי אופיס